אשור: זיהוי, מינים, תפוצה בצ'כיה, עץ וגידול

אשור (Fagus) הוא סוג של עצים רחבי עלים נשירים ומרשימים ממשפחת האלוניים (Fagaceae), שאליה שייכים גם האלונים והערמונים. בצ'כיה גדל מין מקומי יחיד, אשור היער (Fagus sylvatica), שאפשר לזהות לפי קליפתו החלקה בצבע אפור-כסוף, עליו הגליים והמבריקים ופירותיו המשולשים. זהו העץ הנפוץ ביותר באופן טבעי במרכז אירופה, מין מפתח ביערות ההרים ומרגלותיהם ומקור לאחד מסוגי העץ הרב-שימושיים ביותר.

האשור בקצרה

כיצד מזהים אשור

האשור הוא מן העצים רחבי העלים הקלים ביותר לזיהוי, בכל עונה בשנה.

• גזע וקליפה: גזע ישר וגלילי, שביער צפוף מתנקה מענפים עד לגובה רב. הקליפה נשארת חלקה, דקה ואפורה-כסופה לאורך כל חיי העץ – לעצים ותיקים אין קליפה מבוקעת כמו לאלון או לטיליה.
• צמרת: ביער צרה וגבוהה, בשטח פתוח רחבה, ביצית עד כדורית, עם ענפים המגיעים כמעט עד הקרקע. הצמרת הצפופה מעבירה מעט מאוד אור.
• עלים: בעלי פטוטרת קצרה, ביציים, עם 5–9 זוגות של עורקי צד מקבילים. השוליים תמימים וגליים מעט, ובעלים צעירים שעירים בעדינות. בסתיו הם מאדימים לצהוב-זהוב ולחום-נחושת.
• ניצנים: ארוכים במיוחד (עד 2–3 ס"מ), כישוריים, דקים ומחודדים, חומים ובולטים מן הענף. לפיהם אפשר לזהות את האשור בוודאות גם בחורף.
• פירות: אגוזי האשור מבשילים בספטמבר ובאוקטובר. הספל העצי, בעל ארבע אונות ומכוסה קוצים רכים, נפתח ומשחרר אגוזית משולשת ומבריקה אחת או שתיים.
• עלווה בחורף: עצים צעירים וגדרות חיות שומרים לעתים קרובות על עלים חומים יבשים עד האביב (תופעה המכונה מרססנציה).

אשור או קרפינוס?

לרוב מתבלבלים בין האשור לקרפינוס המצוי (Carpinus betulus), השייך דווקא למשפחת הליבניים. ההבדלים מסוכמים בטבלה:

מיני אשור

לפי התפיסה הנוכחית כולל הסוג Fagus כ-10–13 מינים, הנפוצים באזור הממוזג של חצי הכדור הצפוני – באירופה, במערב אסיה, במזרח אסיה ובמזרח צפון אמריקה. ה"אשורים" הדרומיים מדרום אמריקה ומאוסטרליה (Nothofagus) הם משפחה נפרדת, Nothofagaceae, וקרבתם לאשורים האמיתיים רחוקה בלבד.

• אשור היער (Fagus sylvatica) – המין המקומי היחיד בצ'כיה, גדל מדרום סקנדינביה ועד סיציליה ומספרד ועד אוקראינה.
• אשור מזרחי (Fagus orientalis) – הבלקן, אסיה הקטנה, הקווקז וצפון איראן; עליו גדולים יותר ובעלי יותר זוגות עורקים. לעתים נחשב לתת-מין של אשור היער.
• אשור גדול-עלים (Fagus grandifolia) – המין היחיד בצפון אמריקה, מקנדה ועד פלורידה.
• אשור יפני (Fagus crenata) – יפן, המין השולט ביערות ההרים.
• מינים אסייתיים נוספים: Fagus japonica, F. engleriana, F. longipetiolata, F. lucida, F. hayatae, וכן המין המקסיקני F. mexicana (שלעתים משויך ל-F. grandifolia).

בגינות ובפארקים נפגוש בעיקר זנים תרבותיים של אשור היער:

• אשורים ארגמניים (קבוצת Atropurpurea, 'Atropunicea') – עלים אדומים-סגולים כהים, עצי סוליטר אהובים בפארקים של טירות.
• 'Pendula' – ענפים נוטים היוצרים "אוהל חי".
• 'Dawyck' – צורה עמודית צרה, מתאים גם לגינות קטנות; קיימים גם זנים ארגמניים וצהובי-עלים.
• 'Asplenifolia' – עלים מפורצים עמוקות, דמויי שרך.
• 'Tortuosa' – אשור נמוך עם ענפים מפותלים ושרועים.

היכן גדל האשור ומהי האקולוגיה שלו

אשור היער הוא עץ של אקלים אוקייני ותת-אוקייני. הוא זקוק למשקעים מספיקים (מעל כ-500–600 מ"מ בשנה) ולחות אוויר, ואינו סובל כפור מאוחר, בצורת ממושכת או הצפה קבועה. בצ'כיה האופטימום שלו באזורי הגבעות וההרים, ועל שמו נקראות חגורות צמחייה שלמות – חגורת האשור וחגורת האשוח-אשור. בהרים הוא יוצר יערות מעורבים עם אשוח, אשוחית ואדר מצוי, ובגבהים רבים יותר עשוי לטפס עד גבול היער העליון, שם הוא גדל בצורה ננסית.

האשור הוא עץ סובל צל במיוחד. נבטים שורדים תחת חופה סגורה גם עשרות שנים וממתינים להיפתחותה. עצים בוגרים, לעומת זאת, מצלים על הקרקע בצמרתם הצפופה עד כדי כך שמעט מאוד עשבים גדלים תחתם – לכן אופייניים יערות אשור "חשופים" המכוסים בשלכת, ובאביב גאופיטים אביביים כמו כלנית היער, Cardamine ו-Lathyrus vernus.

האשור נושא פירות באופן לא סדיר. שנות זרעים עשירות מגיעות פעם ב-5–10 שנים בערך, ואז אגוזי האשור הם מזון חשוב לחזירי בר, איילים, מנמנים, עכברי שדה, עורבניים וסיטות. עצי אשור זקנים ומתים מספקים חללים לנקרים, לעטלפים ולחיפושיות נדירות, כגון היקרונית האלפינית (Rosalia alpina) הנמצאת בסכנת הכחדה חמורה.

יערות אשור בצ'כיה

במקור היה האשור מהווה כ-40% מהיערות בשטח צ'כיה, אך כיום, לאחר מאות שנים של נטיעות אשוחית, הוא תופס רק כ-10% משטח היער. עם זאת, חלקו גדל בשנים האחרונות, משום שהוא מפתח להמרת מונוקולטורות אשוחית ליערות מעורבים עמידים יותר. בין האתרים היקרים ביותר: יערות האשור של הרי יִזֶרָה (מאז 2021 חלק מאתר המורשת העולמית של אונסק"ו "יערות אשור עתיקים וראשוניים של הקרפטים ואזורים אחרים באירופה"), היער הבתולי ז'ופין בהרי נובוהראדסקה, היער הבתולי בובין, היער הבתולי מילשיצה ביער הבוהמי (שומבה), וכן יערות האשור של הרי חז'יבי, בסקידים וקרקונושה.

שינוי האקלים פוגע גם באשור. בבתי גידול יבשים וחמים בגבהים נמוכים הוא התייבש באופן מסיבי אחרי שנות הבצורת 2015–2019, והיערנים צופים שהאופטימום שלו יעלה גבוה יותר אל ההרים.

העץ ושימושיו

עץ האשור לבנבן עד ורדרד, ללא לבה בצבע שונה; בעצים ותיקים עשויה להיווצר לבה כוזבת כהה יותר. הוא קשה וכבד (צפיפות של כ-700 ק"ג/מ"ק במצב יבש), חזק ונוח לעיבוד, אך בחוץ ללא הגנה הוא נרקב במהירות ובייבוש מתכווץ במידה ניכרת.

• רהיטים ועיצוב פנים – כיסאות, שולחנות, מדרגות, פרקט. לאחר אידוי העץ מתכופף בקלות, ועל כך מבוססים רהיטי תונֶט המכופפים המפורסמים, שיוצרו מהמאה ה-19 גם במורביה (ביסטז'יצה פוד הוסטינם).
• דיקט וחומרים מוקשחים, צעצועים, כלי מטבח, ידיות לכלי עבודה.
• אדני רכבת – עמידים מאוד לאחר אימפרגנציה.
• הסקה – מן העצים בעלי ערך החום הגבוה ביותר, מבוקש לאחים ולעישון.
• שימוש כימי – ייצור תאית, סיבי ויסקוזה ובעבר גם זפת אשור (קריאוזוט).

אגוזי האשור מכילים עד 40% שמן, שממנו נסחט בעבר בעתות מצוקה שמן מאכל. כשהם נאים, בכמות גדולה הם רעילים מעט (מכילים ספונינים וחומצה אוקסלית); קלייה מפרקת את רוב החומרים המזיקים.

גידול אשור בגינה

האשור הוא עץ סוליטר מצוין לגינות ופארקים גדולים ואחד הצמחים הטובים ביותר לגדרות חיות גזומות, שבזכות העלים המתייבשים נותרות אטומות גם בחורף.

בית גידול וקרקע

• אור: סובל צל חלקי וצל; בצעירותו שמש חזקה וקירות לוהטים מזיקים לו. הזנים הארגמניים מקבלים את צבעם המלא בשמש.
• קרקע: עמוקה, עשירה בחומוס, מנקזת ולחה, באופן אידיאלי חומצית מעט עד ניטרלית; סובל היטב קרקע גירית. לא מתאימות קרקעות חרסיתיות כבדות עם תשתית אטומה ומקומות מוצפים.
• אקלים: זקוק ללחות אוויר; בשפלות יבשות דורש השקיה.

שתילה וטיפול

• שתלו בסתיו או בתחילת האביב; שתילים בשורש חשוף בתקופת התרדמה, שתילים במכל גם מאוחר יותר. לגדר חיה משתמשים ב-2–3 שתילים למטר אורך.
• אל תשתלו את גוש השורשים עמוק יותר משגדל במשתלה, וחפו את אזור השורשים בחיפוי.
• בשנתיים-שלוש הראשונות השקו בקביעות – האשור משתרש לאט לאחר העתקה.
• גזמו את הגדר החיה פעם או פעמיים בשנה – בסוף יוני ואם צריך גם באוגוסט.
• היזהרו מחשיפת הגזע: הקליפה הדקה נפגעת בקלות מכוויות שמש, לכן אל תסירו בבת אחת את הענפים התחתונים של עצים ותיקים או את ההצללה שסביבם.
• השורשים רדודים ורגישים להידוק הקרקע – אל תסיעו כלים כבדים סביב העץ ואל תגביהו את פני השטח.

מזיקים ומחלות

• יתוש העפצים של האשור (Mikiola fagi) – יוצר על העלים עפצים מחודדים אדמדמים; יותר קוריוז מאשר איום.
• חדקונית האשור (Orchestes fagi) – חיפושית חדקונית זעירה, שזחליה כורים מנהרות בעלים.
• כנימת האשור (Phyllaphis fagi) – ציציות שעווה לבנות בצד התחתון של העלים, בעיקר בגדרות חיות.
• נמק קליפת האשור – שילוב של הכנימה Cryptococcus fagisuga ופטריות מהסוג Neonectria, הגורם למות הקליפה.
• ריקבון שורשים וצוואר שורש מסוג פיטופתורה, מחלות הנגרמות מבצורת ומכוויות קליפה; בעצים זקנים פטריות מרקיבות עץ כמו Fomes fomentarius.

עובדות מעניינות ומשמעות תרבותית

• המילה הגרמאנית לאשור קשורה למילה האנגלית book ולגרמנית Buch – על פי המסורת נחרתו רונות על לוחות מעץ אשור, והקליפה החלקה שימשה "משטח כתיבה". גם כיום גזעי האשור הם הקורבן השכיח ביותר לחריטת ראשי תיבות, והצלקות נשארות לכל חיי העץ.
• משם העץ נגזרים שמות מקומות רבים בצ'כיה: בוקובֶץ, בוקובינה, בוקוב, בוקובה הורה ובוצ'וביצה.
• שם הסוג Fagus נגזר מהמילה היוונית fagein – לאכול, בהתייחס לאגוזי האשור האכילים.
• בהרים האשור יכול ליצור גם ענקים בגובה 40 מטר וגם שיחים בגובה מטר המעוותים מרוח ושלג.
• בין העצים המוגנים בצ'כיה יש אשורים אדירים רבים, ואשורים ארגמניים רבים בפארקים של טירות בני יותר מ-200 שנה.

סיכום

אשור היער הוא עץ המעצב במידה רבה את פני הנוף של מרכז אירופה. אפשר לזהות אותו לפי הקליפה האפורה החלקה, העלים הגליים והמבריקים, הניצנים הארוכים והמחודדים ואגוזי האשור. הוא סובל צל, זקוק לאקלים לח יותר ולקרקע מאווררת היטב, ודווקא משום כך הוא מפתח לשיקום יערות מעורבים טבעיים יותר. עצו הקשה והגמיש משמש לכל דבר, מרהיטים ועד הסקה, ובגינה הוא מתאים הן כעץ סוליטר מלכותי והן כגדר חיה צפופה.